יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

אהוה ענבלי הוד - מבוא

לא אפחד כי אם מהפחד, באשר הוא בטוי להיעדר אהבה. כמו שהחושך הוא רק בטוי להיעדר אור. היעדר, משמעותו שאין זרימה, השפע אינו נשפע, ושפע שאינו נשפע הוא כמו מן במדבר אשר נשמר מהיום למחרת שמא חלילה יחסר, והוא נרקב ומעלה אובש ומתמלא תולעים המוזמנים לחדש את הזרימה, ומקיימים בכך את מה שניתן בהתחלה בידי האדם, והוא, מתוך פחד שהוא בטוי להיעדר אהבה, תקע את השפע אצלו ובכך כפר בעיקר, כי כל הקיים קיים בתנועה, ואף כל אטום הוא כמעט כולו חלל ריק ורק התנועה המתמדת של כל החלקיקים שבו מקנה לו כאילו ממשות, וכן הדברים אשר יחשוב האדם או יאמר או יעשה, הכל בשנוי ובזרימה ובהשתנות; ואם לא, אם הוא נתקע במחשבותיו ובהיחוו את אשר כבר עבר או את אשר טרם הגיע ומפסיק לפרוק ולצעוד הלאה, אז השפע נעלם ממנו ונותרת רק גופה יבשה, קליפה, אליל, מכל מה שהיה; וברור שאם ינשום ולא ינשוף לא יתהוו בו חיים, ואם דמו לרגע ישקוט ויפסיק לחולל ורידיו ועורקיו לא יחייה אותו יותר כי אם בדמו הדומם ימות רוחו ויסרח, כרוח אשר לא נושבת עוד ולא תיקרא כבר רוח. כי סוד השפע הוא סוד החיות וחיבור של כל העולמות, כסוד טיפת הזרע של הזכר הנוצרת בעולמו העליון הוא הכי פנימי, בעולם המחשבה, ומשם תצא להפרות מיסודו את גלגלי מלכותו בגשמיות להמשיך אל העולם הנוכח עוד חיים בהם תתלבשנה בהשתלשלות מופלאת עוד ועוד עד אינסוף ניצוצות של החכמה להתהוות חיים על פני הארץ, וגם הארץ עצמה פועמת וחיה, ולו היתה עוצרת לרגע והבריאה היתה פוסקת מלהיברא ולהתחדש לעת רצון אחת אזי הכל היה נעלם כי נאלם והיה כאילו לא היה מעולם. 
נע, הכל נע, וכי הוא נע הוא חי ומסוגל להיתקן, ותיקון המחשבה מביע תיקון ללב, והלב הנתקן מתקן את הזמן המזמין הוויה הנחווית בחזרה בלב ומניעה את החכמה; וכן האמונה פותחת את שערי התענוג המתבטא ברצון, והרצון ילהיב את התענוג שיחזק האמונה, רצוא ושוב כמנין תורה היא עץ חיים, כי זו באמת התורה כולה אשר יגשים בעודו האדם וחי בה, ואם יפסוק לא יחיה עוד כי אינו חי. והכל חד, ובהשיגו בחינת אחדות נעשה אחד ומיוחד, כן גוף ונפש, זמן ומרחב, קודש וחול, עולם ונעלם, ואין דעת כי אם התחברות זכר ונקבה לתודעה פוריה המניבה חיים זורמים בעורקי האדמה כי אדם יש לעבדה. ואף התנועה עצמה היא גם ציור ואשליה, כי הכל באמת מתקיים ומתחדש תדיר בכל העולמות והכל כנהר שאינו עומד מהיברכו את החיים, ונחוץ הזמן על מנת שיגלה האדם פתח לחדור לעולמו, להתלבש במלבושי מלכותו, אבל אין צורך בזמן לשום ענין אחר, כי הכל באמת מיידי וזורם ללא הפסק בפנימיות שבפנימיות במידת דק מן הדקים, ומה שאחרי יכול לפני וכן להפך, והחכמה מציירת ומסדרת סיבה למסובב לפי בחירתה ויצרה, לפי האמונה המאירה צלם, מתוכו הדמות של תענוג אשר יניע את הדעת בבחינת רצון להגשמה, וכן הלאה בכל הזמן ועוד הרבה יותר פנימה בניצוץ המתלבש בזמן לחיותו ולפרוש אותו במרחבים, שגם הם לבוש לנפש אשר אינה כי אם עוד לבוש ללבוש של הלבוש, והכי עמוק פנימה אין כי אם אהבה; ואם תראנה בכל אשר תראה, הרי את מסע כל הקליפה הקדמה לפרי עברת בשלום וכאילו מעולם לא נטמאת בה, ושירה חדשה מאתך תצא כי אין תודעתך נתקעת אפילו לא בלב כי אם תזרום בפעימה, במנגינה הפנימית לכל, הנאמרת ויהי, ואת הלבושים לכל עולם תבחר ומכל עץ תאכל ומכל פרי, ויתהוו בך, יונה מוצאת מנוח כי היא נכללת כבר מהציפור ומהקן, מיקדש הנוסע וחונך עולם חדש מעצם ידיעתו בנוכח את עצמו. והכל סוד וסמוי מן העי"ן ומן הה"י כי הכל אל"ף כאחד מיני אלף, אחד יחיד ומיוחד בחסותו מתקיים כל הרבוי, והשמחה שלו נובעת כנהר מחכמתו לקיים את כל העולמות אשר ילבש.
והכל הבל כהבל פיו של האדם, רוח חייו ומרכבה לקול דברו, ומבחוץ הגסות ורעות רוח; והיה כי אתגלה באהבה לכל אשר אחפוץ ולא תחסר לי, כנהר נובע ממקור חכמה; ציפור נמלטה מפח יוקשים והפח נעלם כלא היה כי לא היה. ואין זה קורה בזמן לאורך אלא בנפש פנימה, והאהבה מצמיחה נצנים ופרי חרות המתבטא בציוצי ענבלי חן הנוקשים בקורות פעמוני עולם בצחוק גדול.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה