בשלח, עליה א, חסד בשבוע. שמ' יד,ו: "ויאסר את רכבו, ואת עמו לקח עמו".
בני ישראל יצאו ממצרים, כן נצא ממצרים גם אנו. מאחורינו, פרעה וכל עמו המומים, עוורים מרוב אשר קרה להם הבלתי מובן והחיים בכלל יצאו משליטתם; כלום נותר כשהיה מקודם. ועדיין, לעת היוודע להם אשר אין בני ישראל מתכוונים לשוב לעבודתם במצרים, נהפך לבם ועוד חושבים על לכבוש אותם בחזרה, בכח אשר בידם, בדרכי הטבע מול דרכי הא-להים. ויקם פרעה, "ויאסר את רכבו, ואת עמו לקח עמו" = 1683 לרדוף אחרי ישראל; פרעה בעצמו יודע שצריכים לגמור את העבודה, אשר [יש' יט,יט] "ביום ההוא יהיה מזבח לי-הוה בתוך ארץ מצרים, ומצבה אצל גבולה לי-הוה"; מאוחר לו מדי להיענות לקול הכרוז המכוון אליו ומזמין: [איוב לג,לא] "הקשב אויב שמע לי, החרש ואנכי אדבר". (ויק' טז,ו) "והקריב אהרן את פר החטאת", כלומר את מצרים הנמשלה לעגלה יפהפיה, כי עליהם פוקד אשר (במ' יח,א) "תשאו את עון המקדש", את קדושת החיים אשר חללתם, ועכשיו רק (תהי' עב,יח) י-הוה א-להים א-להי ישראל, עשה נפלאות לבדו", הוא הנלחם בכם. ואנכי התעוררתי למציאותו אשר אין עוד מלבדו, וזעקתי אליו לישועה, (שה"ש ב,י) "ואמר לי: קומי לך, רעיתי, יפתי"; את הלבנה, התגלמות מלכות הבורא על הבריאה, אשר את כל הנסיונות עברת להסתגל לי, קומי לך את, ששהית בחשכה של הצער והכאב, כי הגיע עתך (קו' יא,ז) "לראות את השמש", להיחשף לאלוהות, למלא את כליך באור עליון בו תזכי במלוא פארך להאיר מעתה את העולם, ולהובילו אל תודעה חדשה של ישועה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה