יום שני, 30 בנובמבר 2015

וישב, עליה ד, נצח בשבוע

וישב, עליה ד, נצח בשבוע. ברא' לח,ז: "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני י-הוה, וימתהו י-הוה".
זה סיפור עצוב ומלא לקח, על השתלשלות הסיבה והמסובב, מידה כנגד מידה, בין דור לדור, בין איש לכל המושפע מפועלו.
הרי כל החוקים בידינו, וכן הבחירה. "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני י-הוה, וימתהו י-הוה" = 1490 , להזכירך אשר אמר ה' (יש' נד,י) "וברית שלומי לא תמוט", שלא תפול, ועל פי הברית, במעשה ידיך תזכה לברכה או להפכה. הרי החוק לנתמה: (ירמ' יח,כ) "הישלם (הישולם) תחת טובה, רעה?", היכן ההגיון לעשות כן? אז אם שלמת רעה תחת טובה, רעה כפלים יצרת לך, ועל טובה שהשבת לחסדי ה', רק טובה תקבל. ועל המקרים באשר אין זה מה שנראה לשכלנו המוגבל, כבר נצטוה אף הנביא: (דניאל יב,ט) "לך דניאל, כי סתמים (סתומים) וחתמים (וחתומים) הדברים".
האחים קצפו על יוסף, והיו שטענו נגדו גזר דין מות. יהודה הציל את חייו, בהציעו למכור אותו כעבד במקום. הוא היה המנהיג, בחינת מלך על כולם. אל מול צערו של יעקב אביהם ונסיגתו אל תוך אבל עמוק על בנו, כל האחים התרחקו מהנהגת יהודה, מאוכזבים על שלא העיר אותם מהטעות, והיו עושים כדבריו ומשיבים את יוסף אל אביו.
יהודה, מודח מגדולתו עד שיוכיח את עצמו מחדש (מה שיקרה שוב מול יוסף, בפ' ויגש), יורד מאת אחיו, גולה מהמשפחה, מתחבר עם שותף, לוקח אשה מבנות הארץ, ומוליד ילדים; סוחב תמיד על נפשו את צער אביו הנגרם מפחדו, שלא עצר את אחיו ושחרר את יוסף כשיכל. תודעה זו מחניקה, הקדושה אצל יהודה מלאה כאב. ויהי "ער בכור יהודה" = 528 סימן לאשר נטמאו בניו (שופ' י,ו) "ויעזבו את י-הוה". כי "ער בכור יהודה רע בעיני י-הוה" = 966 כדוגמת  [ברא' יג,יג] "ואנשי סדם רעים וחטאים לי-הוה מאד", ומתוך מעשיו, (יואל ב,י) "רעשו שמים". הרי נולד הוא ליהודה כשהוא רחוק מאביו ומאחיו, כשנתווספת לו חובת התיקון והכפרה על צערו של אביו כל יום ביומו מחדש. לא יפליא להגיון הפשוט אי רצונו של ער בהקמת זרע תחתיו. מן הסתם, הוא רק יחפש את התענוג הרגעי. יש לו אשה נאה עד מאוד, והוא רוצה להינות ממנה, מבלי שצורתה תפסיד משלמותה בעקבות הריונות ולידות. ואז, הוא מתענג בה, ונזהר מאוד מלהזריע בה. (מלא' ג,כד) "והשיב לב אבות על בנים": סבא יושב באבלות על בנו המוחזק כמת, בעודו חי. אבא בגלות, נושא אשמה על סבל אביו אך אינו גואל אותו ממנו. הנכד, אינו רוצה בנים כלל, וחוצה את הגבול כשנמנע באופן פעיל מלהרות. (נחמ' ט,ו) "ואתה מחיה את כלם", עד אשר זוממים לעקור את החיים, ולא עד בכלל. והוא עדיין יכל "לחזור בתשובה", ואז היה ניצול.
את ער ואחריו את אונן, (שופ' א,טז) "את בני יהודה", שפט, "וימתהו י-הוה" = 493, על שסרבו (זכ' ח,ט) "להבנות" ולהקים תחתם דור שיכפר עליהם, שיקבל מהם יעד ומשימה. (הוש' ז,י) "ולא שבו אל י-הוה א-להיהם", אולי כי בעצבות המצפונית של אביהם לא מצאו פתח בכלל להיושע; בקשו מזון טוב לנפשם (ברא' מז,יג) "ולחם אין בכל הארץ"; (דב' כב,כז) "ואין מושיע"; (עמוס ג,יד) "ונפלו לארץ". אם לא בחייהם יקימו את תפקידם כיורשי ופותרי המחנק הרוחני אליו אביהם נקלע, אז במותם. מתוך הכאב של שיכול בניו, (שמ' יד,ל) "ויושע י-הוה ביום ההוא" את יהודה ואת יתר זרעו, ויפתח לפניו דרכי כפרה וישועה, לחזור לגדולתו, ולהוביל את ישראל על פני הארץ.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה