בראשית, עליה של שבת קודש, מלכות בשבוע. ברא' ו,ח: "ונח מצא חן בעיני י-הוה".
עשרה דורות עברו מאז בריאת העולם, והאנושות התקלקלה יותר ויותר. האנוכיות גברה על תודעת הכלל, התענוג הרגעי על הבניה המשותפת. היו בידי האדם כלים עצמתיים לפעול בהם גדולות, צבא השמים כבדו את האדם בפקודת א-ל. והאדם ביזה את קונו, בהזותו אשר מה שבידיו כעת הוא כבר לא ייפסד מרשותו, כאילו הבורא מסר את הבריאה לידי שריו במרומים, ולאדם נתן את הכח לשלוט על אותן כוחות עליונים, ואז אין כבר מה להתיחס חלילה לא-להים כי אם ליטול ממנו את שרביט המלוכה ולהתענג מהשליטה. רק רע כל היום, מוצא הבורא באדם כמה פסוקים לעיל. רוח פירוד, ניתוק. ניפוח דמיוני של דמות ברי-תמותה מול הא-ל חי וקים אשר הנשמה לו וכל הגוף שלו. רק ביטול אותה תודעה אנושית ירודה ומצומצמת אל מול תודעת הבורא ית' ותכלית בריאתו יחזיר עטרה ליושנה, ויביא את העולם לתיקונו. "ונח מצא חן בעיני י-הוה" = 421.
נח משקף את החן האלוהי. הוא ידבר (שמ' יט,יט) "והא-להים יעננו בקול", והוא מודע בעמקי לבו באשר כפי שהוא יעשה, ככה (שמ' כא,לא) "יעשה לו". הוא מבין שאין תועלת לרע הגובר בדורו, וניגש אל רעיו כאמרו (דב' ה,ה) "אנכי עמד בין י-הוה וביניכם". דורו זומם לחמוס את האדון על כל המעשים; ולא (מש' ג,לא) "באיש חמס" תיושע ארץ. (שופ' ה,כה) "מים שאל" אך (ש"ב י,א) "לישועה", מים חיים, תוך כדי שיתעקש לקרוא לאנשים אשר רואים אותו כמשוגע: (תהי' צ,ג) "שובו בני אדם". אך לב האנושות נטה לרע ואז גם השפע בו מתברכת הארץ הופך מטוב לרע, (מ"ב ב,יט) "והמים רעים" כי רע הוא המקבל אותם; ונח יראה בימיו כי (יש' כד,ד) "אבלה נבלה הארץ".
הרי "ונח" = 64 כמנין (דב' יז,ח) "דין": הוא לבדו הריהו חן וחסד ורחמים, אך ו"ו החיבור, זה שמוסיף אותו בתור חלק מתוך כלל אשר אינו חפץ בתיקון של יושר, הופך את עצם המצאו להתעוררות גוברת של מידת הדין על כל העולם. קהל המשדל כוחותיו לחמוס את הבורא ית', קל בעיניו החמס בין איש לרעהו, וצלם הא-להים נעלם מהאדם מלבד מנח עצמו, ההופך בדרך ממילא ובעל כרחו לקטגור על הבריאה כולה.
והוא "מצא חן בעיני י-הוה" = 357; (שמ' ו,כז) "הוא משה" לדורו רק שאין מי שישמע לקולו אשר יודיע (יש' כב,טו) "כה אמר אדנ-י י-הוה": (ירמ' ה,כט) "העל אלה לא אפקד"?. הוא מסרב לשבת (איוב לד,ח) "עם פעלי און", ולא יוותר לו כי אם לפרוש מן הציבור בצווי א-ל, (שמ' כד,יח) "ויעל אל ההר" דהינו אל התבה, להציל לפחות דמות (יש' יג,ז) "אנוש" על פני הארץ.
הוא מצא חן בעיני ה', בשווי 357. הוא "משיח" = 358, פחות אחד (גם כפי משה, אשר היה בחינת משיח והיה מיועד להיכנס לארץ ישראל ולבנות בית מקדש אשר יעמוד לעולמים, ובעוון דורו לא זכה). אין את מי להושיע. אי אפשר לגאול את מי שאינו חפץ להתעורר אל האמת ולתקן את המעוות. אמנם, יש תקוה לאחריתו. ממנו יתחיל עידן חדש, והכל לטובה.
כאשר בכל תיקון נדרש, השלבים בו הם הכנעה - הבדלה - המתקה (לפי אשר למדנו מתורת הבעש"ט הק'). ההכנעה תבוא באותיות שבראש כל מילה בפסוק שלנו: ומחב"י = 66 = "בדין" (כדברי המשנה סנהדרין י,יג) קשה להכניע את העולם מחדש אל בוראו. בשלב ההבדלה, האותיות האמצעיות, נצעינה"ו = 281, בחינת (במ' יב,יג) "רפא", כי לאחר המכה צריך לשים מאחור את מה שהיה (לנתק את העבר ממערכת סיבה ומסובב ולהתחיל מחדש) ולרפא את העולם דוקא בכלי המיוחד להמתקה, באותיות הסופיות חאני"ה = 74, (יש' טז,ה) "בחסד" משמים, בהזדמנות חדשה לתקן ולהמתיק במעשים ראוים, ללכת בדרכי ה'. יראה כל בעל תבונה את הדברים הנאמרים כאילו על דורו של "נח בן למך" = 200 ועל דורו, כאילו על עצמו הם מדברים, על התודעה הדחופה באשר בכל אשר תלך, (ברא' ל,ו) "דנני א-להים" ואין עוד יראה או פחד ראויה לאדם מלבד זו, אשר תוביל אותך בנקיות ובתמימות לישועה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה