כי תבוא, עליה ו, יסוד בשבוע

כי תבוא, עליה ו, יסוד בשבוע.  דב' כח,סט: "אלה דברי הברית אשר צוה י-הוה את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב".
בחורב, זה הר סיני, כפה עלינו הר כגיגית וקבלנו עלינו את התורה ומצוותיה. עכשיו, דור חדש עומד ממש להיכנס לארץ, אשר במשך מאתיים חמשים שנה נתפסה על ידי שבעה עמים טמאים, עובדי אלילים, שאין מקומם הנאה להם בארץ הקדושה. בארץ מואב, רגע לפני שנחצה את הירדן, משה רבנו כורת עמנו עוד ברית: באיזה תנאים נקבל את הארץ שלנו, על אף רצון הפולשים להחזיק אותה לעצמם? "אלה דברי הברית אשר צוה י-הוה את משה" = 2243. (ויק' כ,כד) "אתם תירשו את אדמתם", בתנאי (יח' מג,ז) "אשר אשכן (אשכון) שם בתוך בני ישראל" הקדושים ומקדשים את אדמתם. הארץ תהיה שלנו בתנאי שאנחנו בעצמנו נהווה משכן לשכינת ה'.

משה, הרועה הנאמן, בא "לכרת את בני ישראל בארץ מואב" = 1996 ברית חדשה אשר נוגעת לחיים המעשיים על אדמתם; ובאותו מעמד בו יקפיד על ישראל שישמרו על קדושתם לפי קדושת הארץ, ירמוז בין השורות לה', וידרוש להבא, לכשנצטרך את רחמיו של בורא עולם: (דב' כא,ח) "כפר לעמך ישראל אשר פדית", זכור וחדש את הפדות מכל רע.

משמעות הברית ברורה היא. ועדיין, "לכרת את בני ישראל" = 1654 מצביע על אשר (יח' יח,ב) "אתם משלים את המשל הזה", הכל ילך אחרי המעשים שלכם ולפי בחירתכם, כי מאותם דברים תצא גם הברכה וגם הקללה לפי איך שתנהיגו את חייכם על ארצכם.

הברית תיכרת "בארץ מואב" = 342, דוקא (אסתר א,יב) "לבוא בדבר המלך", להזהיר כזוהר הרקיע במידות הבורא ית'; "מלבד הברית" = 693 בו נתחיבנו לקיים (יח' יא,כה) "את כל דברי י-הוה", שם נאמר לנו האופן הנכון לזכור ולהביא לנוכח את יציאת מצרים בחיינו: (דב' טז,ב) "וזבחת פסח לי-הוה א-להיך" כי (דב' כז,ט) "היום הזה נהיית לעם", (שמ' ג,טו) "וזה זכרי לדר דר". ומתוך כך שאנחנו נחיה לפי (תהי' קיט,קס) "כל משפט צדקך", נוכל להביט השמימה ולבקש (תהי' קיט,קכד) "עשה עם עבדך כחסדך", ונדע אשר תתגלה לעזרנו (דה"ב לב,ח) "ולהלחם מלחמתנו" תמיד. כפי שאמרנו, זו אחת האפשרויות. אם חלילה נפעל מתוך רוח שטות ונשכח את תכלית החיים הטובים אשר ה' גומל לנו, הברכה יכולה חס וחלילה להתחלף בקללה, והחושך יתפוס את מקום האור ממנו הוא ניזון, ואוי לנו על אדמתנו.
הברית הראשונה באה כתולדה מכיבוש הדרך אל החרות, בה נלך לאורך ארבעים שנה במדבר. הברית השניה באה לעגל את כל המהלך, ולהוביל את העבד המשוחרר למצב של בן-חורין בשלמות, אדון בנחלתו אשר ה' נתן לו. מטבע הדברים, רק נוכל לעמוד בתנאי הברית המשלימה אם נחרות גם בלב וגם בכלי המעשה את עקרונות הברית הראשונה, "אשר כרת אתם בחרב" = 1774, שם נוכחנו לדעת כי גדולת המנהיג, הרועה הנאמן, היא כרוכה באשר [במ' יב,ג] "והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על פני האדמה", והוזהרנו באשר [מ"ש יא,ד] "לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממות", ולמדנו לבנות את הרצוי בהכנעה לבורא עולם כדברנו (יהו' ט,כה) "הננו בידך; כטוב והישר בעיניך לעשות לנו". מכאן ואילך, (דה"ב כט,ה) "וקדשו את בית י-הוה א-להי אבתיכם", כי בכל רגע ובכל אשר תעשה, (תהי' קיט,קסו) "שברתי לישועתך י-הוה".