יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

כי תצא, עליה ה, הוד בשבוע

כי תצא, עליה ה, הוד בשבוע. דב' כג,כה: "כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך; ואל כליך לא תתן".
על פי רוב המפרשים, באה התורה לומר כאן: כי יבוא אל כרם רעהו, בעת שיש בו ענבים בשלים -ז"א בעונת הבציר-, ויש לו רשות מבעל הכרם להיכנס אליו -ז"א שהוא עובד בבציר בשביל בעל הכרם-, תוך כדי העבודה הוא בטח יתאוה לענבים הטעימים המצוים מול עיניו. על כן, כדי שלא תוסח דעתו ויחלש גופו ויתרשל בעבודתו, מותר לפועל לאכול ממה שהוא עובד בו (זאת אומרת, אם בכרם הוא עובד, לא יאכל מהתאנים שבאותו שדה אלא רק מהענבים בהם הוא עמל), ומותר לו לאכול רק להשביע את הנפש, דהינו קצת, ולא אכילה גסה, בכמות מופרזת -שלא תהיה כצרכי גופו אלא מתאוות ניצול את הבא כבי' בחינם-; ולא יתן אל כליו, לא ימלא שקיות של ענבים לכל המשפחה, אלא רק יאכל קצת תוך-כדי עבודתו, ויזהר לא לגרום נזק לבעל הכרם. וכך הפועל יעבוד בשמחה ויהיה חרוץ, וישמור על מקור פרנסתו, וטוב לו ולמשפחתו ולבעל הכרם גם יחד. אפשר להרחיב בדיון המענין בגמרא בבא מציעא צב ע"א וברמב"ם הל' שכירות פרק י"ב, ובעוד הרבה מקומות, וכן במפרשים.
התורה מהוה תיווך, צינור, בין העולם העליון לבין העולם התחתון, ובין הגוף לבין הנפש; ודבריה נועדים להתגלות בלב האדם, שינהג בהם מתוך מודעות טבעית של הנכון והישר, ובכך יתקן את יצרו וייקנה לפועלו בעולם הזה צורה ראויה מעולם הרוח, כי בצלם א-להים בראו א-להיו. על כן, אנו מוצאים בפסוק אחד גם מוסר השכל לבעל הכרם, אשר ישכיל להחזיק פועלים מרוצים ומאושרים, ולא נדכאים מתוך איפוק, וחפצים לפרוץ גדרות; ומוסר לפועל, אשר ימלא תאותו הטבעית לפרי המצוי בכפיו, אך יגביל את עצמו לבל יגרום נזק, לבל ינצל את אשר אינו שלו, כי אז יצא שכרו בהפסדו. בלי מלים גדולות, בלי נאומים אידאולוגיים, בלי מחאות: פשוט מצב נקודתי, שמצטייר לכתחילה כניגוד הדדי בין זה אשר יגן על שלו לבין ההוא אשר ירצה לנצלו. באה תורה ויוצרת מערכת של ערבות הדדית, של מידתיות גם בדרישה, ובקנאה, ובאיפוק, וכן  בתאוה ובאשר ייעשה להשביעה. ומשם, סינרגיה טובה בין כל הצדדים, הפועלים בשלום לטובת הכלל לכל פרטיו.
ויש עוד הרבה דברים בגו. כפי שלומדים גם מנבואת ישעיהו (פרק ה) וגם משיר השירים (ח,יא: "כרם היה לשלמה" וגו'), כרם (השוה 260, י' פעמים שם הוי-ה) הוא משל לעם ישראל; בעל הכרם הוא הבורא ית', שלפעמים מוסר את כרמו לנוטרים, למנהיגים בבחינת רועים ומטפחים, אשר לעתים התפתו להזניח את הכרם או את הצאן, ולדאוג אך לעצמם. בכל אופן, במקרה שלנו יש כרם לעת בציר, גדוש בענבים טובים, הנמשלים לעם ישראל בתיקונו, במיטבו, מוכן לגאולה. אז, "כי תבוא בכרם רעך". מי הוא בעל הכרם? הוא רעך, עליו תכריז כנסת ישראל בשה"ש ה,טז: זה דודי וזה רעי, דהי' הקב"ה. אז כשאתה חי לפי דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, הקב"ה נוהג אתך בבחי' רעך, ואתה בא בכרמו, בא במיטבך להתייחד עמו. "כי תבוא בכרם רעך" = 985, (ש"א יח,כו) "להתחתן במלך".
קל להבחין במי שבא לתיקונו וזוכה לעדן את מידותיו לדמותם למידות הבורא. הזה הבא "בכרם רעך" = 552 יודע בכל מצב נתון אשר (ברא' לג,ט) "יש לי רב" (הרבה) היום (מ"א ב,טו) "כי מי-הוה היתה לו" ובמודע, ומתוך כך שבכל יום אומר מלבו (ברא' מט,יח) "קויתי י-הוה" מתקיימת אצלו ההבטחה (ברא' מה,יח) "ואתנה לכם". וכדוגמת אשר ארע עם המן -לחם משמים- במדבר, שהיה יורד מן יום ביומו והיה נסיון לבטחון העם בה' לא לשמור ולחסוך ממנו (כי זה יהיה בטוי לבטחון ירוד), גם כאן, האמונה התמימה מצילה את האדם המתוקן מלרדוף אחרי (ויק' כה,לט) "עבדת עבד", והשמחה בבוראו תצילהו מכל אשר יבוא אליו (יח' מד,יב) "למכשול עון". (יהו' א,ז) "רק חזק ואמץ", וביחד עם תיקון המידות המעשי, הוסף להבין ולהשכיל מפי "תלמיד חכם" (וכדברי רבי יוחנן מפי רשב"י בגמרא בכורות לא,ב: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר), להגיע למצב של תענוג העולמות ביחד, [דה"ב ז,ד] "והמלך וכל העם זבחים זבח לפני י-הוה", להודות ולהלל לפניו.
הכלה, כנסת ישראל במיטבה, המלכות המתוקנת, מוכנה ומזומנת כבר, "בכרם רעך" כנ"ל. אז, "ואכלת ענבים" = 629, בשלוה ובנחת, [תהי' כב,כט] "כי לי-הוה המלוכה, ומשל בגוים", ומה יעשה לי אדם, עד כדי שבעת הדבקות יכולה לצוות (ברא' מה,א) "הוציאו כל איש מעלי", כי אין מעלי כי אם הבורא ית' בלבד, המכריז (ירמ' ל,יא) "כי אתך אני נאם י-הוה", הבוחן נאמנותי לפי אשר אקפיד להמציא (תהי' פט,טו) "צדק ומשפט" בדרכי. ובהעלות את כל מהותך בבחינת עולה תמימה לתקן את החומר שינהג בדרכי הרוח, (ישע' נב,יג) "ירום ונשא וגבה" האדם, ניזון מהענבים. ותכיר ותוקיר ותודה על הישועה ותשפיע ממנה סביב: (שמ' יט,ז) "ויקרא לזקני העם", ועליך ייאמר אשר טוב עשית (דה"ב יח,יב) "ודברת טוב".
כאשר בצדק ומשפט אתה ניזון מהענבים הכי טובים, רק "כנפשך שבעך" = 862 תאכל, כולם יחדיו (ברא' מט,טז) "שבטי ישראל"; ובשם ה' תצא לדרוש ישועה לעולם בהצהירך לכל אשר יטה אוזן לשמוע (במ' י,לב) "אשר ייטיב י-הוה עמנו, והטבנו לך". ותדאג למסד את הצדק בחברה שלך כאשר נצטוית (דה"ב יט,ה) "ויעמד שפטים בארץ", ועם כל אחיך המצטרפים אליך ועם כל אשר (תהי' קו,מב) "תחת ידם", ועוד עם כל הקמים (עזרא ג,ג) "מעמי הארצות" שאינם באים הפעם להתיהד מיראה כבימי מרדכי ואסתר אלא מתוך אהבת אמת, (ישע' מה,ח) "וצדקה תצמיח יחד, אני י-הוה".


רק, עוד פעם, לבל תיכשל: "ואל כליך לא תתן" = 998. ככל אוות נפשך תאכל ותתענג בה', אך אל תתן אל כליך, אל תעשה קופות חיסכון וגמל בבנק, אל תחשוב שהעושר יש לו מה להצטבר אלא דע שהשפע טבעו לזרום אל הנדרש לו, ורק את הזכות ליום המחר ניתן ליצור, בדרך ישרה. אז, על אף שבכרם רעך מושבך, דע תמיד כי (ברא' כג,ד) "גר ותושב אנכי", ומתנה גדולה קבלת בזאת שהנך מבין ומבחין בין קודש לחול, בין טוב לרע, בין חיים לבין מות. אז תודה לה' על אשר (דה"א יז,כה) "גלית את אזן עבדך" לשמוע לדבריך, ורק אז תבקש (תהי' יז,א) "האזינה תפלתי". (מ"ב כ,יט) "הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי", כי אין כי אם שלום אמת בתודעת עצמי ובפועלי, יתקיים בי אשר אמרת: (ירמ' לא,ב) "ואהבת עולם אהבתיך".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה