יום רביעי, 29 ביולי 2015

ואתחנן, עליה ה, הוד בשבוע

ואתחנן, עליה ה, הוד בשבוע. דב' ה,כא: "ותאמרו: הן הראנו י-הוה א-להינו את כבדו ואת גדלו, ואת קלו שמענו מתוך האש; היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי".
מכיון שראינו את כבוד ה' ואת גדולתו, ואפילו את קולו ממש שמענו, ועוד מדבר מתוך האש... נו, לא היינו מסכימים לכך אילו ידענו מראש כמה זה מחריד. ועוד: זה רק התחיל וכבר בקשנו ממך, משה, שאתה תקבל את דבר ה' ותמסור אותו אלינו. ובכל זאת, מכיוון שאכן שמענו וראינו אפילו לרגע, נוכחנו לדעת שיש אפשרות כזו להיחשף לאלוהות, ולהמשיך בחיים. אז: מה באמת חוינו שהביא אותנו למסקנה זו?
ראשית דברים, "ותאמרו: הן הראנו י-הוה א-להינו"  = 1098 . מה הראה לנו ה' ברחמיו הגדולים, להוביל את התודעה שלנו אל הסתגלות לתורה, שהיא חכמה אלוהית? חזון אחדות העם לנצח, מתואר (ברא' יא,ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכלם", ומבינים כל אחד את זולתו. הראה לנו אשר לכשנשב בארץ לבטח, (ברא' מח,ד) "הנני מפרך והרבתיך", ועוד (שמ' ד,טו) "והוריתי אתכם" את התורה, וכפי שאורה לכם, (יהו' כג,ג) "ואתם ראיתם" דוקא מעבר למה שאציג בפניכם, כי באמצעות לימוד דבר מתוך דבר תזכו לראות אף (כדברי רבא בגמרא יומא כח,ב) "תורה שבעל פה". אוצר אדיר של כלים נחוצים לדרך, עוד בראשית הדרך אל הגילוי.
הראנו "את כבדו ואת גדלו" = 883 , ללמדנו את נכונות ההתבטלות העצמית בפני חוקי האל; הרי [מש' כ,כד] "מי-הוה מצעדי גבר; ואדם, מה יבין דרכו".
לחזק את הנאמר, כאשר "הראנו י-הוה א-להינו את כבדו ואת גדלו" = 1273, גילה לעינינו [איוב לד,כא] "כי עיניו על דרכי איש, וכל צעדיו יראה" ואין מסתור מפני ה'.
ולא רק ראינו, אלא גם "ואת קלו שמענו" = 1009, לחזק מתוך תודעה ברורה את היראה מפניו, כי [מש' כא,ל] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י-הוה". בקולות אשר שמענו הוכשרנו (במ' ח,יא) "לעבד את עבדת י-הוה", מתוך אמרו אלינו בפשטות (במ' כב,לח) "הנה באתי אליך עתה", ובכן, אין זה חשוב כמה התכוננת או איך אתה מרגיש בדיוק עכשיו, אם כואב לך הראש או בדיוק יש לך תור בעוד שעה אצל רופא שניים: עכשיו באתי אליך. רגע זה הוא הרגע המכריע, וכל תרוץ שתמצא לדחות את ההכרעה, משמעותו פספוס ההזדמנות. עיקרון חשוב לקחת ללב, לחיי הכלל והפרט. ואת הקול שמענו דוקא מתוך מידת הדין אשר התמתקה בחסדים אלינו. "מתוך האש" = 772 מורה על תכלית כל המעמד מאת ה': לכרות ולקיים (מ"א טו,יט) "ברית ביני ובינך"; הברית הנשגב של תיקון עולם, של היותך צינור של שפע ואור לכלל הבריאה עד קץ הימין.
אז ראשית נגלה לעינינו החזון: אחדות העם, רב זרעו והתפתחותו הדמוגרפית, גילוי התורה (שבעל פה, הרי התורה שבכתב גלויה כבר), ופקיחת עינינו לראות את הנולד. אחר כך נחשפנו לכך שה' מוליך בתורתו את דרכנו בדרכים מופלאות שלא ישיג שכלנו, ועוד, אשר ה' משגיח ומפקח על כל דרכי האדם. אז קבלנו שענין קבלת התורה הוא שנעבוד בה, שנתרגם אותה מהכתב אל בחינת עשיה. כך נסתגלנו לקלוט את ענין העתוי: יש עת רצון לכל דבר, וברגע שמתגלית ההזדמנות לתקן את המצוי, חיבים להכריע. ועל כל זה עומד ברית קדוש ונשגב, בין בורא עולם לבין ישראל, משל למלכותו על הבריאה כולה.
ובעקבות כל זה, ב"ה, "היום הזה ראינו כי ידבר א-להים את האדם וחי" = 1152. מידה כנגד מידה, הכל באותו ערך. האדם שומע מפי הגבורה וחי, כי הוא נגש אליה קודם לכן, בדיבורו; כנאמר (ברא' יח,כז): "ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ-י": הזה שאינו שומע, הוא עוד מקודם הזה שאינו מדבר; הזה שאינו מרגיש שמקבל כראוי לו, עוד מקודם אינו משפיע כראוי לו. ובאמצעות מה, נגד הצפוי, הוא חי? רק באמצעות (ברא' מט,כה) "ברכת שמים מעל", ממנו ית' אשר גילה לנו כבר שהוא מוביל אותנו בדרכים מופלאות.
"כי ידבר א-להים את האדם וחי" = 807, הפלא הגדול, קורה כתוצאה לדרך שהאדם בחר לעצמו, (ברא' ו,ב) "מכל אשר בחרו". מדהים הוא שהא-להים כל הזמן מדבר אל האדם, והאדם יחוש בכך רק לאחר שיעבוד להידמות לבורא במידותיו, שיצטרף אל התדר בו השידור נקלט. ויצליח לקבל דבר ה', וחי, ויחיה בו, וישא אותו בקרבו.
דבר אחר: לאחר כל מה שנגלה לנו לעיל בענין כבודו וגדולתו, וקולו אשר השמיע לנו מתוך האש, רכשנו ב"ה את הענוה הנדרשת להבין "כי ידבר א-להים את האדם וחי". א-להים, אשר יאמר ויהי, מדבר את האדם. מדבר: מלשון דבר, שהוא גם המילה המדוברת, וגם החפץ עצמו גשמי או רוחני. הא-להים, הבורא בדיבור (כענין אברא-כאדברא), מדבר דהיינו מקיים בדיבורו את האדם, ומתוך כך, האדם חי. על כן אנו מצהירים כל יום בתפלה שהוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית; ובכל בריאה מחודשת נתונה, הכל יכול להשתנות, וזה ישועת ה' כהרף עין. רק מוטל עלינו להסתגל לכך.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה