יום שני, 13 ביולי 2015

מטות, עליה ג, תפארת בשבוע

מטות, עליה ג, תפארת בשבוע. במ' לא,כא: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, הבאים למלחמה: זאת חקת התורה, אשר צוה י-הוה את משה".
אנשי הצבא, מכל השבטים, שבים אל המחנה לאחר הקרב, עם שלל מלחמה רב. לשוב הביתה משדה הקרב מהוה כבי' קפיצה מעולם אחד אל עולם אחר, וכל "אנשי הצבא" = 459 צריכים להיזכר באשר ישנה עת לנצחון, ובעקבותיה, עת (שופ' ד,ה) "למשפט" בו תלוי השלום; כי התחושה של (ש"א יא,ז) "ויפל פחד י-הוה על העם", הנגרמת מתוך נוכחותם העזה בקרב המחנה, יכולה ליצור בהם כוננות מתמדת ואף צמאון למלחמה מתוך רצון להתמדת הכבוד וההערצה, עד אשר גם כשהם שבים הביתה בשלום, הם אינם הבאים מהמלחמה, אלא "הבאים למלחמה" = 211, (דה"א כג,ה) "מהללים לי-הוה" (מש' כד,יז) "בנפל אויביך", אויבי י-הוה שהם מטבעם אויבי ישראל, אויבי התיקון המוטל על ישראל להוות לעולם. ויהיה לא טוב אם גם לאחר הנצחון, תודעתם תישאר צמאה לשדה הקרב.
אלעזר הכהן ניגש "אל אנשי הצבא הבאים למלחמה" = 701, לבדוק אותם בין שתי קצות החוט התודעתי: (שמ' יז,ז) "היש י-הוה בקרבנו", או שמא יאמרו (דב' לב,כז) "ולא י-הוה פעל כל זאת" חלילה. והוראתו מתכוונת למשוך את "אנשי הצבא הבאים למלחמה" = 670, עד הביטחון האמוני בו יאמרו (ברא' לג,יא) "כי חנני א-להים וכי יש לי כל".
אלעזר מלמד אותם את חוקת "התורה אשר צוה י-הוה את משה" = 1990, המצביע על שתי עקרונות גדולים שחייבים הם לחרות על לבם לכל דורות חילות ישראל: ראשית כל, הכח לעשות חיל בא מאת ה', ובכך תצהיר תמיד צבא ה' [תהי' קלט,כא] "הלא משנאיך י-הוה אשנא, ובתקוממיך אתקוטט", ואז: [תהי' פה,יא] "חסד ואמת נפגשו; צדק ושלום נשקו".
מתוך כך שחסד ואמת נפגשים, צדק ושלום מתנשקים. "חסד ואמת" = 519 הם "חתן וכלה", בדרך אל "צדק ושלום" = 576: הכנעה בדרכי (תהי' לד,טו) "סור מרע", הבדלה המתבטאת באשר (תהי' מב,ג) "צמאה נפשי" כי חדלתי להשקות אותה במעוות, ומתוך "עושר" אמתי לשון עשר לשון שלמות, המתקת הכלל: (שמ' טו,יד) "שמעו עמים" ולמדו לקח, והתאגדו כולם אגודה אחת לתקן עולם באהבה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה