בלק עליה ג, תפארת בשבוע. במ' כב,לא: "ויגל י-הוה את עיני בלעם, וירא את מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו, ויקד וישתחו לאפיו".
שלוש פעמים האתון סוטה מן הדרך, ובלעם מכה אותה בעצבים. בפעם השלישית, אף הרגל של בלעם נמעך בקיר הסימטה, והוא מכה את אתונו באכזריות יתר. אז, ביחד עם כך שהאתון תובע בקול רם את צערו, וכפי שידוע אשר ה' פוקח עורים: מלאך בחזות מבהילה היה שם מולם כל הזמן, וחרב להבה בידו, ורק עכשיו בלעם מבחין בו, רואה אותו.
ויגל ה'. מה גילה ה'? "את עיני בלעם" = 683, את שתיהן, גם את העין הרואה וגם את העין השטומה, גם את הראיה של העולם הזה וגם את הראיה הנבואית, לאמור [איוב לו,טו] "יחלץ עני בעניו, ויגל בלחץ אזנם": שגם אם יצליח להרע לישראל זה יהיה לטובתו של ישראל, כי עניות ושאר יסורים ודוחק מכפרים, ומזכים את האדם להיחלץ מכל רע ולקום מחדש ביתר שאת ויתר עוז; והלחץ מגלה את האוזן, מפקיח ללמוד דבר מתוך דבר ולראות את הנולד, ואף ויגל לשון גיל על ההישגים בקדושה. ובכך, עיני הלב של בלעם רואות שבסופו של דבר, אין בידו להזיק באמת לישראל, אין לו ואין לאף אחד אפשרות להזיק למי שיהיה מודע לאשר הכל לטובה.
עיניו פקוחות, והוא רואה "את מלאך י-הוה" = 518, כי ראייתו בנוכח תמימה, (איוב לה,טז) "בבלי דעת", מעבר לכלי מחשבתו, ורק ניתן לו להשיג אשר (דב' לג,יא) "ברך י-הוה חילו ופעל ידיו". הוא מגלה את המלאך, רק "מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו" = 1144 (תהי' מ,יג) "ולא יכלתי לראות", שלא היו לו כלים להשיג את המלאך הקדוש עד אשר פקח ה' את עיניו; וזה מבהיל.
למה למלאך להופיע לו שם פתאום? "נצב בדרך, וחרבו שלפה בידו" = 1027 , להשיב (מש' ג,לב) "כי תועבת י-הוה, נלוז", שהנלוז (המעוות בדרכיו לדברי רש"י, הסר והנוטה מדרך הישר לדברי המצודת דוד) הוא תועבת ה' ואין ה' חפץ בהתקימו. אז צריך להופיע מלאך, להזכיר לבלעם שהקב"ה (תהי' ט,ט) "ישפט תבל בצדק", שהכל בהשגחה עליונה ולתכלית הטוב. ליתר דיוק, "מלאך י-הוה נצב בדרך" = 485 מורה על אשר (מש' כ,כד) "מי-הוה מצעדי גבר", שגם הדרכים הנפתחות לעיני האדם אינן היחידות האפשריות (שאין מצב שיוכל לתרץ האדם שלא היתה לו ברירה), אלא הדרכים אליהן נפתחו עינינו לפי התיקון החל עלינו ולפי איך שנהגנו לגביהן, אך משמים. "וחרבו שלפה בידו" = 659 מזכיר שקשרי הגומלין בין העולם העליון לבין העולם התחתון הם תדירים, רציפים ושקופים, כמנין (שמ' ד,ד) "ויאמר י-הוה אל משה" וכמנין (שמ' ד,י) "ויאמר משה אל י-הוה". (שמ' ד,טו) "ודברת אליו", (במ' יב,ה) "ויעמד פתח האהל", (שמ' לד,ה) "ויקרא בשם" (דב' א,טו) "אנשים חכמים וידעים (וידועים)", (דב' א,לד) "וישבע לאמר": (מ"ב ב,ב) "חי י-הוה וחי נפשך אם אעזבך", ללמדם את התורה (דב' ו,כ) "והחקים והמשפטים" לאהבה את ה' (דב' ח,ו) "וליראה אתו", ויהי כאילו לב האדם, אנוכיותו ורצונו (דב' יב,כז) "ישפך על מזבח י-הוה א-להיך" כל הימים. (מ"א יג,ח) "ויאמר איש הא-להים": כי על כן (מש' ד,יא) "הדרכתיך".
ויקד, וישתחו "לאפיו" = 127, (זכ' ו,ד) "אל המלאך", אל מול (תהי' כד,ז) "מלך הכבוד".
אולי רגע אחד של הרהור תשובה, של יראה תמימה; "ויגל י-הוה את עיני בלעם, וירא את מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו, ויקד וישתחו לאפיו" = 3497, ומעת זו נשתעבד ונקשר לתכלית הטוב בעל-כרחו (כאשר קרה לפרעה אשר הקשה ה' את לבו לרומם את ישראל באמצעותו), [ברא' ה,כט] "ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה י-הוה". וכנאמר: הכל אך לתכלית הטוב, ואם בתודעתך ובמעשיך תתקים זאת, אך טוב וחסד ירדפוך כל ימי חייך, בעולם הזה ובעולם הבא.
ויגל ה'. מה גילה ה'? "את עיני בלעם" = 683, את שתיהן, גם את העין הרואה וגם את העין השטומה, גם את הראיה של העולם הזה וגם את הראיה הנבואית, לאמור [איוב לו,טו] "יחלץ עני בעניו, ויגל בלחץ אזנם": שגם אם יצליח להרע לישראל זה יהיה לטובתו של ישראל, כי עניות ושאר יסורים ודוחק מכפרים, ומזכים את האדם להיחלץ מכל רע ולקום מחדש ביתר שאת ויתר עוז; והלחץ מגלה את האוזן, מפקיח ללמוד דבר מתוך דבר ולראות את הנולד, ואף ויגל לשון גיל על ההישגים בקדושה. ובכך, עיני הלב של בלעם רואות שבסופו של דבר, אין בידו להזיק באמת לישראל, אין לו ואין לאף אחד אפשרות להזיק למי שיהיה מודע לאשר הכל לטובה.
עיניו פקוחות, והוא רואה "את מלאך י-הוה" = 518, כי ראייתו בנוכח תמימה, (איוב לה,טז) "בבלי דעת", מעבר לכלי מחשבתו, ורק ניתן לו להשיג אשר (דב' לג,יא) "ברך י-הוה חילו ופעל ידיו". הוא מגלה את המלאך, רק "מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו" = 1144 (תהי' מ,יג) "ולא יכלתי לראות", שלא היו לו כלים להשיג את המלאך הקדוש עד אשר פקח ה' את עיניו; וזה מבהיל.
למה למלאך להופיע לו שם פתאום? "נצב בדרך, וחרבו שלפה בידו" = 1027 , להשיב (מש' ג,לב) "כי תועבת י-הוה, נלוז", שהנלוז (המעוות בדרכיו לדברי רש"י, הסר והנוטה מדרך הישר לדברי המצודת דוד) הוא תועבת ה' ואין ה' חפץ בהתקימו. אז צריך להופיע מלאך, להזכיר לבלעם שהקב"ה (תהי' ט,ט) "ישפט תבל בצדק", שהכל בהשגחה עליונה ולתכלית הטוב. ליתר דיוק, "מלאך י-הוה נצב בדרך" = 485 מורה על אשר (מש' כ,כד) "מי-הוה מצעדי גבר", שגם הדרכים הנפתחות לעיני האדם אינן היחידות האפשריות (שאין מצב שיוכל לתרץ האדם שלא היתה לו ברירה), אלא הדרכים אליהן נפתחו עינינו לפי התיקון החל עלינו ולפי איך שנהגנו לגביהן, אך משמים. "וחרבו שלפה בידו" = 659 מזכיר שקשרי הגומלין בין העולם העליון לבין העולם התחתון הם תדירים, רציפים ושקופים, כמנין (שמ' ד,ד) "ויאמר י-הוה אל משה" וכמנין (שמ' ד,י) "ויאמר משה אל י-הוה". (שמ' ד,טו) "ודברת אליו", (במ' יב,ה) "ויעמד פתח האהל", (שמ' לד,ה) "ויקרא בשם" (דב' א,טו) "אנשים חכמים וידעים (וידועים)", (דב' א,לד) "וישבע לאמר": (מ"ב ב,ב) "חי י-הוה וחי נפשך אם אעזבך", ללמדם את התורה (דב' ו,כ) "והחקים והמשפטים" לאהבה את ה' (דב' ח,ו) "וליראה אתו", ויהי כאילו לב האדם, אנוכיותו ורצונו (דב' יב,כז) "ישפך על מזבח י-הוה א-להיך" כל הימים. (מ"א יג,ח) "ויאמר איש הא-להים": כי על כן (מש' ד,יא) "הדרכתיך".
ויקד, וישתחו "לאפיו" = 127, (זכ' ו,ד) "אל המלאך", אל מול (תהי' כד,ז) "מלך הכבוד".
אולי רגע אחד של הרהור תשובה, של יראה תמימה; "ויגל י-הוה את עיני בלעם, וירא את מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו, ויקד וישתחו לאפיו" = 3497, ומעת זו נשתעבד ונקשר לתכלית הטוב בעל-כרחו (כאשר קרה לפרעה אשר הקשה ה' את לבו לרומם את ישראל באמצעותו), [ברא' ה,כט] "ויקרא את שמו נח לאמר: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, מן האדמה אשר אררה י-הוה". וכנאמר: הכל אך לתכלית הטוב, ואם בתודעתך ובמעשיך תתקים זאת, אך טוב וחסד ירדפוך כל ימי חייך, בעולם הזה ובעולם הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה