שלח לך, עליה ו, יסוד בשבוע. במ' טו,יט: "והיה באכלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לי-הוה".
כפי שפחדו המרגלים שיקרה, מעת כניסתנו לארץ ישראל, ניאלץ לנהוג בכפוף לחוקי הטבע. אז במה הם טעו? הם חשבו שזה יגביל אותנו, שזה יהפוך אותנו להרבה יותר חומרניים, ונרד מהרמה הרוחנית המדהימה אליה נשאבנו. והאמת שכל התכלית לחיינו בתוך "המטריקס הוירטואלית", בתוך המבוך של העולם הגשמי, היא שנתקן את הגשמיות באופן שהיא תתואם לרוחניות; שנעלה את הארץ, הכלה, אל החתן שבשמים. והכל מתחיל, כמובן, מארץ ישראל, ממרכזה ירושלים, פסגת החומר וסף הרוח.
בפסוק שלנו, הדברים ברורים: "והיה באכלכם" = 139, משמעותו (במ' לא,ג) "החלצו", שתתנו משלכם, שתפקידו קצת מהאורות שבידיכם להיות מקיפים אותכם ומשפיעים לזולתכם. החלצו "מלחם הארץ" = 414, להרים (תהי' קז,לז) "תבואה" אשר היא (תהי' לו,י) "מקור חיים" איש לא-להיו (איוב טז,כא) "ובן אדם לרעהו"; (שמ' טז,כב) "ויגידו למשה" (לכל אשר עורר בלבו את בחינת משה איש הא-להים, ענו מכל אדם), ויהי (שמ' לג,ט) "כבא משה האהלה" והנה גילוי שכינה (במ' יד,י) "נראה באהל מועד"; ובערכו התודעתי לא באמת נפסק המן היורד מן השמים (ש"א כט,ג) "מיום נפלו עד היום הזה"; רק שיש דברים ומעשים המשמשים מפתח לצינורות הפלא, המשמיעים בקשה כלפי מרום לאמור (ש"א ל,ז) "הגישה נא לי"; ותתקבל בקשתו לרצון אם באמת (שמ' לכ,ט) "יקדש" האיש את לבו לה', לעשות בו משכן (תהי' קלב,יג) "למושב לו".
על כן, בכל הנאתכם מתשתיות הבריאה, תרימו תרומה לי-הוה. קודם כל, עצם העשיה: "תרימו" = 656. לא כתוב "הרימו" בלשון פקודה, אלא פשוט "תרימו", לשון עתיד ודאי, להצביע על הפסוק בו רק אתמול התענגנו: [תהי' כז,יד] "קוה אל י-הוה חזק ויאמץ לבך וקוה אל י-הוה", אשר מהווה כבר בפני עצמו הרמה, העלאה של כל דבר עליו ניישם אותו. ומה נרים? "תרומה לי-הוה" = 707 היא שלומה ושמחתה של (ברא' ג,כ) "אשתו" של האדם (הרי גם "לחמו זו אשתו", כדברי רש"י במעשה יוסף עם אשת פוטיפר), ממנה יקבל האדם את האומץ להתרומם מעל כל תלות, [בראשית יב,ט] "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה": אברהם נוסע, מחליף את מקומו מיד, כל פעם, לפי הוראות הבורא יתברך; בדיוק כאשר יקרה לעם ישראל במדבר, טרם יקבל את הנחלה אשר הובטחה דוקא לאברהם בזכות דרכו, לאחר אשר גם הם יתנסו בחיים של הלוך ונסוע: על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו.
לא יוכל לשאת עול הישועה מי שידבק, בחשק ובחפץ ואף בתלות, בענייני העולם הזה. ברם, תרימו, תקוו אל ה' כאשר ראינו. תרומה לה': תרים אל ה' את עונג השבת שלך, את השלום עם אשתך, ואת יכולתך להיות "הלוך ונסוע", מתמודד עם כל התלאות והשינוים המתחוללים בחייך, עם כל הנסיונות המוצבים לפניך מתוך אהבה ושמחה, מתוך ידיעה ברורה באשר לחם מן הארץ שאתה אוכל, אינו באמת כי אם אותו לחם מן השמים אשר לא פסק ולא יפסוק, מוצב לפתח אוהלך כמידת תקינות הכלים שלך המוכנים לקבלו.
על כן, שמעו והשכילו: "והיה באכלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לי-הוה" = 1916, כי [יח' לט,ח] "הנה באה ונהייתה, נאם אדנ-י י-הוה; הוא היום אשר דברתי"; ורק אשר יהיה מוכן יראה ויחוה את הנסים (דב' ז,יט) "והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה" הבאה לעשות שפטים וישועה. וצדקה תציל ממות, זו צדקה מאת אשר יבוא בשמחה (תהי' קמג,י) "לעשות רצונך, כי אתה אלוהי, רוחך טובה".
כפי שפחדו המרגלים שיקרה, מעת כניסתנו לארץ ישראל, ניאלץ לנהוג בכפוף לחוקי הטבע. אז במה הם טעו? הם חשבו שזה יגביל אותנו, שזה יהפוך אותנו להרבה יותר חומרניים, ונרד מהרמה הרוחנית המדהימה אליה נשאבנו. והאמת שכל התכלית לחיינו בתוך "המטריקס הוירטואלית", בתוך המבוך של העולם הגשמי, היא שנתקן את הגשמיות באופן שהיא תתואם לרוחניות; שנעלה את הארץ, הכלה, אל החתן שבשמים. והכל מתחיל, כמובן, מארץ ישראל, ממרכזה ירושלים, פסגת החומר וסף הרוח.
בפסוק שלנו, הדברים ברורים: "והיה באכלכם" = 139, משמעותו (במ' לא,ג) "החלצו", שתתנו משלכם, שתפקידו קצת מהאורות שבידיכם להיות מקיפים אותכם ומשפיעים לזולתכם. החלצו "מלחם הארץ" = 414, להרים (תהי' קז,לז) "תבואה" אשר היא (תהי' לו,י) "מקור חיים" איש לא-להיו (איוב טז,כא) "ובן אדם לרעהו"; (שמ' טז,כב) "ויגידו למשה" (לכל אשר עורר בלבו את בחינת משה איש הא-להים, ענו מכל אדם), ויהי (שמ' לג,ט) "כבא משה האהלה" והנה גילוי שכינה (במ' יד,י) "נראה באהל מועד"; ובערכו התודעתי לא באמת נפסק המן היורד מן השמים (ש"א כט,ג) "מיום נפלו עד היום הזה"; רק שיש דברים ומעשים המשמשים מפתח לצינורות הפלא, המשמיעים בקשה כלפי מרום לאמור (ש"א ל,ז) "הגישה נא לי"; ותתקבל בקשתו לרצון אם באמת (שמ' לכ,ט) "יקדש" האיש את לבו לה', לעשות בו משכן (תהי' קלב,יג) "למושב לו".
על כן, בכל הנאתכם מתשתיות הבריאה, תרימו תרומה לי-הוה. קודם כל, עצם העשיה: "תרימו" = 656. לא כתוב "הרימו" בלשון פקודה, אלא פשוט "תרימו", לשון עתיד ודאי, להצביע על הפסוק בו רק אתמול התענגנו: [תהי' כז,יד] "קוה אל י-הוה חזק ויאמץ לבך וקוה אל י-הוה", אשר מהווה כבר בפני עצמו הרמה, העלאה של כל דבר עליו ניישם אותו. ומה נרים? "תרומה לי-הוה" = 707 היא שלומה ושמחתה של (ברא' ג,כ) "אשתו" של האדם (הרי גם "לחמו זו אשתו", כדברי רש"י במעשה יוסף עם אשת פוטיפר), ממנה יקבל האדם את האומץ להתרומם מעל כל תלות, [בראשית יב,ט] "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה": אברהם נוסע, מחליף את מקומו מיד, כל פעם, לפי הוראות הבורא יתברך; בדיוק כאשר יקרה לעם ישראל במדבר, טרם יקבל את הנחלה אשר הובטחה דוקא לאברהם בזכות דרכו, לאחר אשר גם הם יתנסו בחיים של הלוך ונסוע: על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו.
לא יוכל לשאת עול הישועה מי שידבק, בחשק ובחפץ ואף בתלות, בענייני העולם הזה. ברם, תרימו, תקוו אל ה' כאשר ראינו. תרומה לה': תרים אל ה' את עונג השבת שלך, את השלום עם אשתך, ואת יכולתך להיות "הלוך ונסוע", מתמודד עם כל התלאות והשינוים המתחוללים בחייך, עם כל הנסיונות המוצבים לפניך מתוך אהבה ושמחה, מתוך ידיעה ברורה באשר לחם מן הארץ שאתה אוכל, אינו באמת כי אם אותו לחם מן השמים אשר לא פסק ולא יפסוק, מוצב לפתח אוהלך כמידת תקינות הכלים שלך המוכנים לקבלו.
על כן, שמעו והשכילו: "והיה באכלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לי-הוה" = 1916, כי [יח' לט,ח] "הנה באה ונהייתה, נאם אדנ-י י-הוה; הוא היום אשר דברתי"; ורק אשר יהיה מוכן יראה ויחוה את הנסים (דב' ז,יט) "והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה" הבאה לעשות שפטים וישועה. וצדקה תציל ממות, זו צדקה מאת אשר יבוא בשמחה (תהי' קמג,י) "לעשות רצונך, כי אתה אלוהי, רוחך טובה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה