וישלח, עליה ה, הוד בשבוע. ברא' לה,ב: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו: הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם, והטהרו והחליפו שמלתיכם".
יעקב מתוסכל. לפתע, תוך כך שהוא שב הביתה שלם וזוהר בתפארתו מרוב ברכה, והוא יושב בנחלתו, ומתחיל להשפיע על אדמתו כאשר צווה מפי א-ל, פתאום שכם בן-חמור שליט הארץ אונס את דינה בתו של יעקב, נדלק עליה, מבקש לקחתה לאשה. בזה הסדר. הוא, הבריון האנס, בא אל יעקב עם אביו, ולשם תאוותו הבהמית, מבקשים לאחד את שני העמים. בניו של יעקב הלכו לפי הדין הכי קשה. עם שלם המקבל מעשה של אונס כפתיחה לשידוך, ולא קם נגד השליט המבקש -בעקבות תאוותיו האישיות- לקבל החלטות המשפיעות על גורל כל אזרחיו, עם כזה הוא שותף מלא למעשה האונס (ואותו תאור יסביר גם את תכונת העם השותף לאונס של עצמו). גזר דינם למות לפי חרב: כך גזרו, וכן עשו. אבל יעקב מרגיש אשר "עכרתם אתי". לא משנה שלפי דין אפשר לתרץ את אשר עשיתם: חסר בו את היופי, החן, הביטוי של חסד אשר למדנו מאברהם ומיצחק. לא נכון לנו לנהוג כך, כי לא מתוך שכל ישר אלא מתוך כעס עשיתם. ובכן, "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו" = 1592: [מש' טז,לב] "טוב ארך אפים מגבור, ומשל (ומושל) ברוחו מלכד (מלוכד) עיר". כי אתה צריך לתקן את עצמך ראשית כל. ולעת משפט, אף פעם לא לגזור הכי קשה שאפשר, כי אם תרחם תמיד על זולתך, ותהיה מלא יראת רוממותו ית' שמא חלילה תטעה בדין. ולעת צרה היה זכאי לחסדי שמים, (דב' ט,ג) "כי י-הוה א-להיך אש אכלה, הוא ישמידם והוא יכניעם". וזה בתנאי שלעולם (ויק' יט,יג) "לא תעשק את רעך", שאינו דבר פשוט, וידרוש ממך להקים מערכת של צדק בכל אשר תהיה. כי להשיג את מעלת ישראל, המקנה חיבור מיוחד במינו לא-לוקות, כרוך בתודעה באשר בית ה' בתוכך, ומעשיך בכל אשר תעשה יצרו (מ"ב כד,יג) "את כל אוצרות בית י-הוה" אשר בקרבך.
בדיעבד, זה הזמן לכפר, ולתקן את התודעה אשר אפשרה את התגלות הכעס כגורם בדין: "הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם" = 1976, יאמר יעקב, כי זה תנאי להבטחת הבורא אשר אמר: (ברא' מח,ד) "ונתתי את הארץ הזאת". הסירו את כל "אלהי הנכר אשר בתככם" = 1304, הרי כתוב (שבת קה,ב - רמב"ם דעות ב,ז - זוהר בראשית כז,ב ועוד) אשר כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה; ומתוך כך, להסיר את האלילים מהלב זו עבודה המתחילה מהסרת הכעס מתוכנו. וידוע אשר כל הופעה של עבודת אלילים בתודעת האדם תכשילהו, כנאמר [תהי' קו,לו] "ויעבדו את עצביהם, ויהיו להם למוקש", כי אין לדבר סוף, עד אשר (מ"ב יז,טז) "וישתחוו לכל צבא השמים". כי כל האלילים החצוניים לכל גווניהם, הם רק גילוים לאלילים הפנימיים, לרשויות שהאדם מדמה לעצמו מתוך פחדו הירוד וחולשת אמונתו, עד כדי שיקום עבד אשר הגיע עתו סוף סוף להשתחרר ויבקש להמשיך בעבדותו, (שמ' כא,ו) "ורצע אדניו את אזנו במרצע" והיה לו עבד עולם, רק מתוך שנאחז בביטחון המדומה של היותו תחת מרות אדונו, ושכח אשר הוציא אותו הקב"ה מעבדות לחרות ונתן לו את הכלים להתמלא באורות משמים; וצדיק באמונתו יחיה משמעותו גם אשר גודל האמונה שתהפוך בן-אדם לצדיק, מנפיקה לו חיים וכל הנדרש להם בדרך ממילא. היצר הרע יבקש לסגור את צינורות השפעת הטוב החוצה, (מש' ה,ט) "פן תתן לאחרים הודך". התיקון, בתודעה גבוהה יותר, מתחיל בלהשפיע על מנת לקבל עוד, על מנת להשפיע, וכן הלאה.
ובעקבות הסרת האלילים מתוך הלב (שהוא משכן ה'!), "והטהרו, והחליפו שמלתיכם" = 1216, כלומר (שמ' לו,ו) "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה" ואל תחזרו לשיגרה, כי המחנה פרוץ, ולאחר שנוקה, נחוץ לבטחו. אז נקום למלאכה הנדרשת: (במ' לב,טז) "גדרת צאן נבנה למקננו פה", שסביב מידות האדם כאשר סביב המצוות נחקוק גדרות להרחיק את הצאן מפיתוי העבירה, נפתח תורת מוסר שירחיק את האדם מהכעס ומהגאוה (הרי גם המתגאה בלבו על הבריות מורד במלכות שמים), ונציר גדרות לשמור על עיני ואזני האדם ועל צניעותו, וכן הלאה, לקרב אליו את התיקון אשר יביא עליו ברכה, ועל הכלל כולו דרכו.
אז, לא יהיה יותר מקום לצער, כי נשיג באמת את מעלת ישראל הנועד להאיר את העולם, ולא יתבטא הבורא במידת דיניו כי אם מתגלה [ש"ב כב,כ] "ויצא (ויוצא) למרחב אתי, יחלצני כי חפץ בי". (דניאל ב,א) "ותתפעם רוחו" של יעקב בידעו את החשיבות הנצחית של דברים אלו ברגע זה, בו יקומו כל בניו (ירמ' יח,כ) "להשיב את חמתך" א-להינו. משם, כל דור יישאל: (תהי' צד,ח) "מתי תשכילו", (ירמ' לד,טו) "ותשבו (ותשובו) אתם היום" בדרך הנ"ל, למשוך אליכם את האור הנעלה המובטח למעלת ישראל, להיטיב לבריאה כולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה