ואתחנן, עליה ב, גבורה בשבוע. דב' ד,ט: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ".
הוראת משה לכל אחד מישראל לכל הדורות, ברורה היא: שמור תמיד על הצלם א-להים שבך, להיות שלם; ושמור נפשך. והאופן לזכות בזאת היא לא לשכוח אף פעם את כל הנגלה לעינינו בכל דור ודור, ובמיוחד לדורות אבותינו; ולהחזיק תמיד נוכחים בלב את כל אשר צונו הא-להים בתורתו, ולרשת את האוצר הגדול הזה דור אחר דור, כאשר כל אחד אחראי על שתי הדורות הראשונות הבאות אחריו. אך תוכן אותה שמירה ואותה מסורה, נעלמים לכאורה מן העין.
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", בערכו 1936 , פותח בהצהרת תכלית שתי השמירות גם יחד (יהו' א,ח): "למען תשמר לעשות", הרי כל ענין התיקון העצמי, בפרט ובכלל, תלוי בעשיה אליה המניעה והאיפוק של הלאוים אינם מהווים כי אם צינור, גשר, ציר להתהוות האדם והחברה לאורכו.
ביתר פירוט, הגדרת השמירה החיונית לאדם חרותה בלבו מעת היולדו, דברי א-להים חיים המובילים את רוח החיים דרכו; וזה ימצא ביטוי יפה עד מאוד בהיות "השמר לך" שוה 595 , כמו הפסוק המזכיר [דב' ב,ב] "ויאמר י-הוה אלי לאמר": ה' דבר ואמר דברים אלי, ואך כדי שאני אומר אותם בעצמי, לאמור, והכוונה שאגשים אותם בעולם הזה; ולמען זה הקציב לי חיים, כדברי קדשו (נחמ' ב,ו): "ואתנה לו זמן".
משה רבנו מפרש עוד ונותן משל: "וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" מורה על כך שרוב הטעויות של האדם באים רק מתוך ראיה מעוותת של המצוי, המדגישה את אשר ברצונה לראות ומעלימה את אשר אינו מתאים לתפיסתה. כדברי ריש לקיש בגמרא (סוטה ג,א): אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. בערכו 1041 , נמצא את בלעם שאינו מסוגל לראות את מה שאתונו רואה (במ' כב,כג): "ויך בלעם את האתון"; ומיד, בדיעבד, המלאך המופיע לפניו בגלוי ופותר לו את החידה (במ' כב,לב): "הנה אנכי יצאתי לשטן", ואתה התנהגת בטיפשות, כי פשוט לא ראית.
ישנם שני מכשולים העומדים בדרכך לתיקון הנאה לך. הראשון, "פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ". ערכו 2388 מתחבר מיד לנראה כאשר(שמ' כו,ל) "את המשכן כמשפטו אשר הראית", לא אשר ראית אלא אשר הראית, כי מתוכך, מהחרות בקורות לבך, התגלה הנראה, אותו עליך להימנע בכל דרך מלשכוח, כי דרכו מתגשמת הבטחת השלום בה [שה"ש ח,ג] "שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני".
המכשול השני מתיחס למקור הראיה שבמכשול הראשון, זאת אומרת שקשור ישירות לחרות בלב, לתודעה העצמית העמוקה, שאותה יראו עיניך כבי' להורות הלכה למעשה. "וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". בערכו 670 , מצביע על מה שאסור שיסור מלבבך לעולם: (ש"ב ז,ז) "בית ארזים", הרי הוא כינוי לבית המקדש המתיחס דוקא לטירחת בנייתו; (ברא' לג,יא) "כי חנני א-להים וכי יש לי כל", כי רק קטני אמונה ("קטני אמנה" בלשון הגמרא, ומסביר רש"י שהם אלו שיש להם היום את פרנסת היום, ודואגים למחר) יתקשו לראות שמחסדי שמים נזונים ובכל רגע נתון יש להם את כל צרכם (אף אם לא כל יהבם); ועוד (תהי' נה,טו) "נמתיק סוד" כפשוטו. ואז הנוסחה לודא שלא ניכשל לעולם, בדברי הנביא (יח' ג,י): "קח בלבבך ובאזניך שמע" והקשב אל מה שבלבך, ותזכה להיכנות מן השמים (שה"ש ב,יד) "יונתי בחגוי הסלע", נשמה טהורה ממעל המתקנת באהבה טהורה כאן מטה.
בסוף, אין סוף. כי תכלית כל התהליך היא למסור הלאה, להרבות באורות להשיג דור חדש טוב מאיתנו, קרוב מאיתנו, מזוכך מאיתנו. "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" מבטיח בערכו 823 אשר (ברא' כד,ס) "ויירש זרעך", (במ' טו,מ) "למען תזכרו" ותפעילו בחייכם את "אור התורה" המתבטא ב-"אותיות" שאתה לומד מהם (דב' ל,כ) "לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך"; ואם תזכה, ממילא (תהי' צא,י) "לא תאנה אליך רעה" כי אתה מבוני בית ארזים, מזוכרי המשכן ועבודתו, ותהיה אתה וביתך תמיד בטוב.
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", בערכו 1936 , פותח בהצהרת תכלית שתי השמירות גם יחד (יהו' א,ח): "למען תשמר לעשות", הרי כל ענין התיקון העצמי, בפרט ובכלל, תלוי בעשיה אליה המניעה והאיפוק של הלאוים אינם מהווים כי אם צינור, גשר, ציר להתהוות האדם והחברה לאורכו.
ביתר פירוט, הגדרת השמירה החיונית לאדם חרותה בלבו מעת היולדו, דברי א-להים חיים המובילים את רוח החיים דרכו; וזה ימצא ביטוי יפה עד מאוד בהיות "השמר לך" שוה 595 , כמו הפסוק המזכיר [דב' ב,ב] "ויאמר י-הוה אלי לאמר": ה' דבר ואמר דברים אלי, ואך כדי שאני אומר אותם בעצמי, לאמור, והכוונה שאגשים אותם בעולם הזה; ולמען זה הקציב לי חיים, כדברי קדשו (נחמ' ב,ו): "ואתנה לו זמן".
משה רבנו מפרש עוד ונותן משל: "וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" מורה על כך שרוב הטעויות של האדם באים רק מתוך ראיה מעוותת של המצוי, המדגישה את אשר ברצונה לראות ומעלימה את אשר אינו מתאים לתפיסתה. כדברי ריש לקיש בגמרא (סוטה ג,א): אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. בערכו 1041 , נמצא את בלעם שאינו מסוגל לראות את מה שאתונו רואה (במ' כב,כג): "ויך בלעם את האתון"; ומיד, בדיעבד, המלאך המופיע לפניו בגלוי ופותר לו את החידה (במ' כב,לב): "הנה אנכי יצאתי לשטן", ואתה התנהגת בטיפשות, כי פשוט לא ראית.
ישנם שני מכשולים העומדים בדרכך לתיקון הנאה לך. הראשון, "פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ". ערכו 2388 מתחבר מיד לנראה כאשר(שמ' כו,ל) "את המשכן כמשפטו אשר הראית", לא אשר ראית אלא אשר הראית, כי מתוכך, מהחרות בקורות לבך, התגלה הנראה, אותו עליך להימנע בכל דרך מלשכוח, כי דרכו מתגשמת הבטחת השלום בה [שה"ש ח,ג] "שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני".
המכשול השני מתיחס למקור הראיה שבמכשול הראשון, זאת אומרת שקשור ישירות לחרות בלב, לתודעה העצמית העמוקה, שאותה יראו עיניך כבי' להורות הלכה למעשה. "וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". בערכו 670 , מצביע על מה שאסור שיסור מלבבך לעולם: (ש"ב ז,ז) "בית ארזים", הרי הוא כינוי לבית המקדש המתיחס דוקא לטירחת בנייתו; (ברא' לג,יא) "כי חנני א-להים וכי יש לי כל", כי רק קטני אמונה ("קטני אמנה" בלשון הגמרא, ומסביר רש"י שהם אלו שיש להם היום את פרנסת היום, ודואגים למחר) יתקשו לראות שמחסדי שמים נזונים ובכל רגע נתון יש להם את כל צרכם (אף אם לא כל יהבם); ועוד (תהי' נה,טו) "נמתיק סוד" כפשוטו. ואז הנוסחה לודא שלא ניכשל לעולם, בדברי הנביא (יח' ג,י): "קח בלבבך ובאזניך שמע" והקשב אל מה שבלבך, ותזכה להיכנות מן השמים (שה"ש ב,יד) "יונתי בחגוי הסלע", נשמה טהורה ממעל המתקנת באהבה טהורה כאן מטה.
בסוף, אין סוף. כי תכלית כל התהליך היא למסור הלאה, להרבות באורות להשיג דור חדש טוב מאיתנו, קרוב מאיתנו, מזוכך מאיתנו. "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" מבטיח בערכו 823 אשר (ברא' כד,ס) "ויירש זרעך", (במ' טו,מ) "למען תזכרו" ותפעילו בחייכם את "אור התורה" המתבטא ב-"אותיות" שאתה לומד מהם (דב' ל,כ) "לשמע בקלו ולדבקה בו כי הוא חייך"; ואם תזכה, ממילא (תהי' צא,י) "לא תאנה אליך רעה" כי אתה מבוני בית ארזים, מזוכרי המשכן ועבודתו, ותהיה אתה וביתך תמיד בטוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה