מטות עליה ו, יסוד בשבוע

מטות עליה ו, יסוד בשבוע. במ' לב,יח: "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל, איש נחלתו". 

"בני ראובן ובני גד" (= 396 = על הארץ) מבקשים טיפול מיוחד בנוגע לאחיזתם נחלה על הארץ. רוצים לשבת בארץ שכבשנו בעבר המזרחי של הירדן, המתאימה מאוד לצאן והבקר הרב שלהם. משה חושד בהם, הרי הוא יודע שרק אחדות העם תמשוך הצלחה בכיבושה וישובה של ארץ ישראל. והם מבטיחים לצאת חלוצים למלחמת הכיבוש: רק את נשותיהם, הטף, הצאן והבקר ישאירו כבר בנחלתם, והגברים ילחמו על נחלת כל העם. וכן אומרים: "לא נשוב אל בתינו", בערך 888, השוה להצהרתם לכך שאולם בצד השני של הירדן, הם מקבלים (דב' יח,א) "חלק ונחלה עם ישראל", וערבים לכל העם. עד מתי לא ישובו אל ביתם? "עד התנחל בני ישראל", שמנינו 1170 כמנין (דה"ב כה,ח) "כי יש כח בא-להים לעזור ולהכשיל", ורק בא-להים יש את הכח באמת, כפי ההלכה הקובעת שצריך לכוון "בעל הכחות כולם" כשמבטאים שם א-להים, ועל-פני הארץ נמצא ישראל = 541 = "בעל הכחות" מלמעלה, ומתוך כך, לא הכוחות כולם; וסגולה זו פועלת אך ורק כשהעם מאוחד ומיוחד, ממלכת כהנים וגוי קדוש, המכונה באגודת כל פרטיו בשם ישראל.

עד התנחל בני ישראל, "איש נחלתו", בערך 805, המורה על התכונות המאפיינות מצב של שלמות בו "איש נחלתו" יגדל ויצמיח. זו בחינה של (תהי' נא,ב) "אל בת שבע", כאשר בת-שבע משולה לספירת המלכות המשתלשלת מהמוחין דרך שבע ספירות (מבינה ועד יסוד) ומכוחן תאיר; ברם, "אל בת שבע" מצביע על כל עם ישראל מתקן את המלכות בארצו, ממליך את הבורא ית' על כל המצוי, ובכך מביא לשיאו את תיקון הזיווג של ארץ ושמים, בהתנחלו בארצו. "איש נחלתו" רומז לכך ששורה צדק ומשפט בארץ עד כדי שלכל אחד יש את הראוי לו, וצדק ומשפט, ושלום, וכל אחד על נחלתו מודה במלכות העליונה וחי בתדר של "חסד עם הבריות" = 805, וכולם יחד, (תהי' קמה,כא) "כבוד מלכותך יאמרו", כי מלכות שמים גלויה והתודעה הכללית והפרטית שואפות לגאולה.