מטות עליה ה, הוד בשבוע

מטות עליה ה, הוד בשבוע. במ' לא,נג: "אנשי הצבא, בזזו איש לו".

במלחמה נגד מדין, אנשי הצבא מצאו גם שלל אחר מלבד השבי והצאן והבקר והחמורים (אשר בענין חלוקתם למדנו אמש). הם שוממו את בתי האויב ואת הרכוש לקחו, במיוחד הזהב והכסף ותכשיטי הנשים (דוקא התכשיטים של בנות מדין, בהם התקשטו להכשיל את ישראל). לעת דין וחשבון, הפקודים על החיל (מפקדי אלפים ומפקדי המאות) מביאים את כל כלי הזהב ותכשיטי הנשים אשר בידיהם, החלק הפרטי שלהם בשלל, תרומה לה'. מביא הרמב"ן לכך טעם נפלא: המפקדים מודעים לנס ולישועה הגדולה אשר עשה אתם ה', שאף אחד מאנשיהם לא נפגע אפילו בכלשהו בקרב; ומתוך תודעה ישרה של אחריות על אנשיהם, הרגישו  שהנס הכללי נעשה להם בפרט, בישועה של אנשי הצבא כולם. כפי שהסברנו במ"א, המנהיג הוא בגדר של נשמה כוללת את נשמות הציבור; ובכן, הם מביאים את חלקיהם הפרטיים בשלל בתור כופר נפש על הכלל. וצריך ראיה רחבה להבין את עומק הדברים.
ואז, מגיע תור הלוחמים הפרטיים, אנשי הצבא אשר אינם מפקדים על אחרים, אנשי הקרב הפשוטים אשר הולכים למלחמה במסירות נפש תחת פקודת מפקדיהם. להם מותר, מה שאסור למפקדים. כופר על ישועתם שולם כבר מהחלקים הפרטיים של המפקדים, ובכן, מגלה בפשטות הפסוק שלנו: "אנשי הצבא, בזזו איש לו". ערכו 828 של הפסוק ירמוז לצדקת הנעשה, בהיותו שוה למצווה (דב' כו,יא) "ושמחת בכל הטוב" שממילא נראה בגדר המותר, ועד שוה גם ל-"בחינת משיח", ואפילו שוה (במ' לא,לח) "שנים ושבעים", ערך "חסד" (כמנין "כל הטוב" = 72) בפרישתו המילולית, בסוד התגלמותו ממש.
נראה שיש לנו היום, מוכן ומזומן, עוד עיקרון חשוב הקשור לתורת המנהיגות. אחריות של המנהיג על הציבור שלו אינה מוגבלת: לא רק שאסור למנהיג להתעשר מתפקידו, אלא שגם הונו ונכסיו הפרטיים, וכן כל מימדי חייו, מסורים המה למעמדו על הכלל, עד כדי שמהעושר שלו יכפר על הכלל. לא כן האיש הפרטי, החיל, הפועל, אנשי האדמה או המסחר, אשר המה "בזזו איש לו" = 369 כמנין "באהבה וברצון", כמנין "י-הוה היה עוזר לי", כמנין "ויאמר י-הוה א-להים". רק מתוך נכונות המפעל לפני ה', רק באהבה, רק מתוך שמחה של כל פרט, הבאה להשפיע באופן מכריע לטובת הכלל.